אוסלקה התחיל בשלטי החוצות של ימי המחאה: שלטים ענקיים שהודפסו במהירות, כל אחד במידה אחרת, והטקסט היה צריך להיכנס לכל מסגרת כמו שהיא. אין זמן לעצב פונט חדש לכל שלט, אז מתחו את האותיות ולחצו אותן עד שמילאו את השטח. בדרך הן נשברו: הפרופורציות התעוותו, והאותיות הפסיקו להיראות כמו עצמן.

אוסלקה נבנה כדי לתקן את זה. במקום למתוח פונט קיים עד שהוא מתעוות, הוא מציע חלופה שנשענת על פונטי הכותרות הברוטליסטיים הקלאסיים, ולוקחת השראה גם משלטי השוק, מהפיצוציה ומדוכן השווארמה, שם אותה בעיה חוזרת כל יום: שלט שנצבע לפי רוחב הקיר שהיה פנוי. התוצאה היא ציר רוחב רציף אחד, מ-50 עד 250, שנותן לאותה אות להימתח או להצטמצם לכל גודל בלי לאבד את הזהות שלה.

הצורך המעשי הזה גם קבע את כתב התווים: שילוט ישראלי מערבב כמעט תמיד עברית ולטינית – שם העסק באנגלית, המחיר או הסלוגן בעברית, וסימני שקל, אחוזים או כוכביות שמקשרים ביניהם. לכן אוסלקה כולל עברית, לטינית באותיות גדולות, ספרות וסימני פיסוק, כדי שלא יהיה צורך לעבור לפונט אחר באמצע השלט. סימני שקל ואחוז עוד לא כלולים.

עיצוב וסקיצות

כל עמוד בפנקס הוא אותה מילה שנכתבת שוב ושוב ברוחב אחר, בדיוק כמו באולפן העיצוב: לבדוק עד כמה אפשר למתוח אות לפני שהיא מפסיקה להיראות כמו עצמה. חלק מהעמודים כוללים גם ניסיונות מקבילים באותיות לטיניות, כדי לוודא שאותו היגיון מתיחה עובד באותה מידה בשתי השפות.

בשטח

ההשראה לא נשארה תיאורטית – היא נמצאת בכל פינת רחוב בתקופת מחאה: שלטי חוצות ענקיים לצד שלטים מצוירים ביד, כל אחד במידה שהייתה זמינה, כל אחד עם פתרון משלו למתיחת האותיות כדי שיתאימו לשטח.

יוסף זיידנר (1860–1942) היה מהנדס מכונות וחשמל, פעיל ציוני ומקורביו הראשונים של הרצל. נולד במריופול שבאוקראינה, למד הנדסה בציריך אצל הפיזיקאי היינריך פרידריך ובר, ועבד כמהנדס מכונות ביקטרינוסלב. אחר כך עבר לווינה, שם ניהל תחנת כוח חשמלית במשך כשני עשורים ובמקביל ערך את כתב העת המקצועי "חשמל ומכונות". בשנות ה-20 היה בין מייסדי בית החרושת סיליקט בתל אביב, ואחראי על בניית מלון פלטין בעיר.

על מצבתו, בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב, נחקקה כתובת באותיות הנדסיות נקיות ומדויקות — כאילו שורטטו בסרגל ולא נכתבו ביד. מתוך אלפי מצבות אחרות, זו שנעצרה בה העין: לא כתב יד, אלא משהו שקרוב יותר לשרטוט טכני. זו הייתה נקודת המוצא לפרויקט הזה.

הכתובת המקורית נחקקה במשקל אחיד בלבד, וכחלק מהחייאת הפונט נוצרו עבורו משקלים נוספים — כדי לאפשר טווח שימושים רחב יותר מזה שהתאפשר על גבי האבן.

עיצוב וסקיצות

התהליך התחיל בסקיצות עיפרון פשוטות, ניסיון לפענח את ההיגיון הגיאומטרי מאחורי כל אות: איפה הקו נשאר ישר, איפה הוא נשבר בזווית חדה, ואיפה יש חיתוך שנועד להיראות כמו עבודת מתכת ולא כתב יד. מהסקיצות עברתי לניסיונות בטוש עבה, כדי לבדוק את המשקל הוויזואלי והיחס בין האותיות, עוד לפני שהן הפכו בכלל לקובץ דיגיטלי.